כעס, הקפדה, סבלנות, שקט פנימי

כעס, הקפדה, סבלנות, שקט פנימי

רבים לא יודעים שכל הכועס עובר על איסור מהתורה, ומרחיק עצמו מהקב"ה ומקלקל נפשו וגורם רעה לגופו וכל מיני גיהינום שולטים בו. מדרגות רבות יש לכעס. כולם גרועות אך בכל זאת, אינו דומה מי שמשבר כלים בחמתו למי שפולט מילים לא ראויות מחמת כעסו למי שכועס בלבבו ולא מוציאו החוצה. אשרי אדם שעוקר הכעס מליבו ושולט בו שליטה מלאה.
את ר' יוסף מעולם לא ראינו כועס.
מספר על כך הנכד הרב שמעון פרץ:
"התקופה האחרונה לחייו לא הייתה פשוטה. דבורו כבר לא היה מובן כל כך. כשבאתי לבקר אותו הוא היה מנסה לומר לי כל מיני דברים ופעמים רבות לא הצלחתי להבין אותו על אף ניסיונות חוזרים. הוא לא היה כועס אלא חוזר בנחת על הדברים ומנסה להבהיר אותם טוב יותר.
מה שהחריף את המצב הייתה העובדה שסבתא עישה שתחיה לא שומעת כל כך טוב מה שגרם לכך שהתקשורת ביניהם לא הייתה טובה. פעמים רבות הוא היה נאלץ לחזור על משהו פעמים רבות ובכל זאת לא תמיד היא הצליחה להבין. פעם אחת ראיתי שלאחר דקות ארוכות שהוא חוזר שוב ושוב על דבריו סבתא לא הצליחה לשמוע ולהבין ואז הוא התייאש ועם חיוך על פניו רמז לה בידיו: לא משנה. לא נורא".
מספרת אחת הנכדות:
"סבא רבה שלי ע"ה אף פעם לא הראה קפדנות וכעס. אף פעם לא צעק על אף אחד. היה עניו וצדיק גדול ואמיתי. היה ענק באהבת ה' ומצוותיו, ומאז ועד עולם היה שקוע רק בדבר חשוב תורת מים חיים. היה יודע הכול. לא הפסיד מצוות לימוד תורה בחייו וניצל כל רגע. מתי שמישהו אמר דברי תורה אף פעם לא תיקן אותו אפילו שידע יותר ממנו. היה מברך בכוונה עצומה וגדולה והיה אוכל ושותה רק בדרך ארץ ובנימוס גדול והיה מתייחס לכל אחד ואחד בסבר פנים יפות ומאירות. כל הזמן סבא היה זקוף אבל עם ענווה".
לר' יוסף הייתה שלווה פנימית מופלאה שנבעה מתוך אמונה גדולה ובטחון בקב"ה. הוא תמיד עשה דברים בנחת ובאופן מסודר מבלי לחץ.
מספר בנו הרב יהושע:
"לפחות פעמיים הוא פעל במהירות ללא בלבול להציל חיים. פעם כששיחקתי בילדותי בביתה של דודה זוהרה ע"ה ובחצר היה תינוק, הבן של אסתר בת דודתי. כשהרגשתי שהוא נחנק מיד קראתי לאבא של התינוק שמעון שיחיה הוא בא לראות את הבן ואיבד עשתונות. אבי ז"ל ניגש מיד פתח את פיו של התינוק הוציא את הלשון החוצה והציל את התינוק מחנק. אבי לא ראה בזה מעשה גדול והשיחה ביניהם נמשכה כאילו לא קרה דבר.
פעם שנייה כשליד ביתנו במושב אחוזם דרסה נהגת ילד של השכנים. הנהגת יצאה מהרכב צועקת ומבוהלת ואבי ז"ל יצא מהבית לשמע צעקותיה. שוב לא איבד עשתונותיו ניגש לרכב ולא נבהל או התייאש כשראה את ראשו של הילד תפוס מתחת להגה. הוא נכנס מתחת לרכב חילץ את ראשו והוציא את הילד ב"ה בריא ושלם. גם הפעם הוא לא העיר לנהגת אלא הרגיע אותה וחזר לביתו".

לר' יוסף הייתה סבלנות גדולה לטעויות של אחרים, במיוחד אם נעשו מבלי משים בשוגג. מספר בנו הרב יהושע:
"זכור לי בילדותי כשנסענו לשבת אצל הדוד לתירוש, בצומת ראם חיכינו לאוטובוס בשעות אחה"צ ביום שישי. הופקד בידי תיק ושכחתי אותו בתחנת האוטובוס. לאחר שנסענו מספר קילומטרים נזכר אבא בתיק כשידע שהשארתי אותו בתחנת האוטובוס הוא לא אמר לי דבר מיד ניגש לנהג ירד מהאוטובוס וחזר רגלי לתחנה. אנחנו המשכנו בנסיעה כמתוכנן. לאחר זמן רב הוא הגיע לפני שבת יחד עם התיק, לא אמר דבר אלא התארגן לשבת והמשכנו הכול כרגיל".